סמכות הוועדה לערעורים לבצע מעקב סמוי

תקציר,

האם בסמכות הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) של המוסד לביטוח לאומי (המל"ל) סמכות לדרוש מהמל"ל לערוך מעקב באופן סמוי אחר נפגע המתדיין לפניה, בשונה ממעקב גלוי.

העותר טען כי הוועדה לא הייתה רשאית להורות לערוך מעקב סמוי אחריו ללא ידיעתו והסתרת פרוטוקול הדיון בוועדה מפניו עד לאחר ביצוע המעקב.

ביה"ד הארצי לעבודה אישר החלטה של ועדת העררים שהורתה על המעקב הסמוי אחר העותר.

העותר ביקש את ביטול פסק הדין של ביה"ד הארצי.

בג"ץ לא קיבל את בקשת העותר והותיר החלטת ביה"ד הארצי על כנה.

רקע עובדתי ,

העותר נפגע בשנת 2009 בתאונת דרכים שהוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה.

כתוצאה מהתאונה סבל העותר מחבלה בצוואר ובכתף שמאל. במשך כחודש לאחר התאונה קיבל העותר מהמל"ל דמי פגיעה ולאחר מכן הגיש תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה.

בתחילה נקבעו לו אחוזי נכות זמנית, בשנת 2010 התכנסה בשנית הוועדה הרפואית בדרגה ראשונה, לבחון את מצבו והחלטתה היתה כי לא נותרה לו נכות כתוצאה מהתאונה.

העותר הגיש ערר על ההחלטה לוועדת העררים, שנדחה.

לאחר מכן הגיש ערעור לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שנדחה אף הוא.

בקשת רשות ערעור שהגיש העותר לבית הדין הארצי לעבודה התקבלה, ולאחר דיון בערעור נקבע כי עניינו של העותר יוחזר לוועדת העררים על מנת שתבדוק אם הוא זכאי לאחוזי נכות.

בשנת 2011 קבעה ועדת העררים כי לעותר נכות קבועה בשיעור 5%

ערעור שהגיש העותר על החלטה זו לבית הדין האזורי נמחק.

בסוף שנת 2011 הגיש העותר תביעה למל"ל לדיון מחדש בדרגת נכותו, בטענה כי חלה החמרה בתפקוד ובתנועתיות צווארו.

הוועדה הרפואית בדרגה ראשונה שדנה בתביעה קבעה כי לא חלה החמרת מצב, ועם זאת הוסיפה לעותר אחוזי נכות בשיעור 10% לפי סעיף ליקוי אחר, כך שהנכות הקבועה המשוקללת הועמדה על 14.5%.

בפרוטוקול הוועדה צוין כי "הבדיקה מאוד מוגבלת עקב אי שיתוף פעולה של התובע (העותר) במיוחד בבדיקת צוואר שהתנגד לכל ניסיון תנועה.

העותר הגיש ערר גם על החלטה זו, ובדיון שנערך לפני ועדת העררים בשנת 2012 נערכה לו בדיקה אורתופדית נוספת.

בסיכום הפרוטוקול ביקשה ועדת העררים כי ייערך לעותר צילום רנטגן, והוסיפה וציינה כי "לאור הפער בין שתי הבדיקות שבוצעו לע"ש צווארי כפי שמתואר בסעיף 21, מבקשת הוועדה ביצוע צילום וידאו בסביבתו הטבעית שידגים את תנועות הצוואר בסביבתו הטבעית". באחרית הדברים קבעה הוועדה כי הפרוטוקול יימסר לידי העותר רק "לאחר ביצוע צילום הווידאו."

קצת לאחר אמצע שנת 2012 נשלחה לעותר בדואר רשום הודעה, שלפיה בהתאם להחלטת ועדת העררים הוא צולם בווידאו על ידי המל"ל; בהמשך לכך, התכנסה שוב ועדת העררים, צפתה בצילומי הווידאו, וניתנה לעותר ולבא כוחו הזדמנות להתייחס לצילומים.

סופו של דבר, ועדת העררים דחתה את הערר על ההחלטה שלא לקבוע לעותר נכות נוספת, והותירה את נכותו בשיעור 14.5%.

העותר הגיש ערעור על החלטת הוועדה לעררים לבית הדין האזורי לעבודה שהתקבל, המל"ל מצידו הגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי על החלטת בית הדין האזורי, שהתקבלה אף היא וכך גם הערעור לגופו.

העותר טען לפני בית הדין האזורי כי ועדת העררים לא היתה רשאית להורות למל"ל לבצע חקירה סמויה ולצלם אותו בסביבתו הטבעית, כמו גם לקבוע כי פרוטוקול הדיון לא יימסר לידיו עד לביצוע החקירה, אלא רק למל"ל.

עוד נטען כי היה על ועדת העררים להזהיר את העותר כי היא מתרשמת שאינו משתף פעולה עם הבדיקה, וליידע אותו על הכוונה לדרוש מעקב סמוי. בהינתן האמור ביקש העותר כי עניינו יובא לפני ועדת עררים בהרכב אחר, מבלי שיונחו לפניה הפרוטוקולים שנערכו וצילומי הווידאו.

דיון והכרעה,

בג"ץ קבע כי אין כל עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי.

ועדת העררים. הינה וועדה סטטוטורית, שקמה ופועלת מכוח חוק הביטוח הלאומי, ותפקידה להכריע בנושאים רפואיים-מקצועיים שבתחום סמכותה. כוועדות רפואיות נוספות הפועלות מכוח חוק זה, גם ועדת העררים היא גוף מעין שיפוטי, עצמאי וניטרלי.

ועדת העררים היא ועדה מקצועית, שחבריה רופאים, וניתנו לה כלים שונים המאפשרים לה לבחון ולקבוע ממצאים בנוגע למצבו הרפואי של הנפגע העומד לפניה. בין היתר, ועדת העררים רשאית לערוך לנפגע בדיקה קלינית, לדרוש ממנו לעמוד לבדיקות רפואיות שונות ולהמציא לה את תוצאותיהן, להיזקק לחוות דעת של מומחים רפואיים, ובענייננו לדרוש מהמל"ל לערוך חקירה לאימות נתונים וקביעת עובדות (תקנות 3, 30, 31 לתקנות נפגעי עבודה).

הנה כי כן, ההליך לפני ועדת העררים אינו לחלוטין אדברסרי, ובמידת הצורך אף עשוי ללבוש אופי אינקוויזיטורי:

פסק דינו של בית הדין הארצי עולה בקנה אחד עם ההלכה הנוהגת בבתי הדין לעבודה – ולפיה תקנה 30(ב) לתקנות נפגעי עבודה מסמיכה את וועדת העררים לדרוש מהמל"ל "חקירה", ובכלל זה מעקב סמוי.

דרישת הוועדה לעררים המופנית כלפי המל"ל, לבצע חקירה סמויה בעניינו של נפגע ללא ידיעתו, אמנם מצטיירת על פניה כפגיעה בזכויותיו הדיוניות בהליך שלפני הוועדה.

ואולם לא רק שמדובר בהכרח בל יגונה כמבואר לעיל, אלא שעוצמת הפגיעה היא מוגבלת ומידתית.

בג"ץ 5826/14 אורן אליהו נ' בית הדין הארצי לעבודה

מתאריך: 22/06/2017

תאריך עדכון: 01/07/2017

---

האמור באתר זה מהווה מידע כללי בלבד ואינו מחייב, אין לראות בו תחליף

לייעוץ ו/או טיפול משפטי, הסתמכות על האמור בו היא באחריות המשתמש בלבד.